בענין מצות הלואה

[1] והוסיף הנצי''ב שם דהא דלא מנה התנא (בסנהדרין נו.) במצוות שאומ''ה חייבים בהם, משום שמבואר שם (נח: בסופו) כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קא חשיב. וכן הוא לשיטת הפוסקים דגוי מצווה על פריה ורביה וכמש''כ בהעמק שְּאָלָה סימן קס''ה אות ב'.

[2] ואם תאמר איך מסתיר הקב''ה חלק נכבד מעבודת השי''ת מהמון העם ורק מגלהו ליחידי סגולה, הרי אם אמת הדבר ראוי לגלותו לכולם ויהיו התוצאות מה שיהיו, ואם מחמת זה לא יקבלו ע''ע עמ''ש כך יהא, ולא יהיה ד' ומשה מסתירים האמת. וי''ל, דכל זמן שאין מסלפים ואומרים שקר במקום האמת אלא רק נמנעים מלגלות כל האמת, כפי המשוער שהמקבלים יכולים לקבל, מותר ומצוה לעשותו. ובהמשך הזמן כשראויים לכך מגלים יותר ויותר.

וכעי''ז מצאנו בגו''א פרשת שמות (ג:י''ד) כשאמר הקב''ה למשה שיאמר לבנ''י ששמו אקיה אשר אקיה כתב רש''י שמשה השיב להקב''ה מה אני מזכיר להם צרה אחרת (אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות), דים בצרה זו, אמר לו יפה אמרת וכו'. והקשה המהר''ל איך יתכן שיהיה בשר ודם מלמד למי שמלמד לאדם דעת. וביאר המהר''ל שכוונת ד' היתה שיענה משה לעם ששמו אקיה אשר אקיה רק אם ישאלו מה שמו, דאז א''א לסלף האמת וחייבים לומר תשובה כֵנה ואמיתית, אמנם ראוי להתחכם שלא ישאלו שאלה זו ומיד שתבא עליהם תאמר להם אקיה שלחני אליכם ושוב לא ישאלו לך מה שמו, ואז לא תצטרך לומר להם כל מהות השם. ומתוך דבריו יש ללמוד שמותר להסתיר חלק מהאמת כפי הכנת המקבלים, בתנאי שכל מה שגלית אמת ואין בה סילוף ושקר כלל, וכעי''ז עשה הקב''ה ומשה שוב בקבלת התורה לדעת הנצי''ב בענין הסברת מצוות גמילות חסדים כמשכ''ל. עוד למדנו מדברי המהר''ל, דכששואלים שאלות מכוונות, אסור להתחכם כלל ולהסתיר חלק מהאמת, וחייבים לענות בכנות ובאופן מלא. ונראה שיש להשתמש בכללים אלו בעסק עם המתקרבים לדרך השם ובעלי תשובה.

[3] ואין מברכים על מצוות אלו של צדקה, הלואה וחסד כמו בשאר מצוות שבין אדם לחבירו. עיין קצוה''ח סימן צ''ז סק''א, ובטבעת החושן שם ובאמרי בינה דיני גביית חוב סימן א'.

[4] המחבר סימן צ''ז ס''א כתב ואפילו עשיר שצריך להלוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו. והנה בנתיב החסד פ''ו סק''ג דייק מהרמב''ם ושו''ע דלכאורה אע''פ דיש מצוה להלוות לעשיר אמנם אי''ז אלא מצוה בעלמא של גמילות חסדים אבל אי''ז בכלל מ''ע של אם כסף תלוה את עמי וגו'. דבתחילה כתבו מ''ע להלוות לעניי ישראל משמע דעיקר המצות עשה הוא על עניים ואח''כ כתב רק שמצוה להלוות לעשיר. ומקור מצוה זו י''ל ממש''כ בסוכה (מט:) בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה וכו' צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, ועדיין אינו מוכרח שהוא מ''ע אלא בכלל מדה קדושה של חסד. אולם בסמ''ע סימן צ''ז סק''א כתב דהלואה לעשיר בכלל מ''ע ע''ש, ובנתיב החסד האריך להוכיח שהדין עם הסמ''ע. וכ''כ בנתיב החסד בפתיחה סק''ט.

אולם נראה דאי''ז המצות עשה של אם כסף תלוה את עמי אלא הוא בכלל מצות עשה של צדקה. דיעויין בחינוך מצוה תע''ט שיש מצוה לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. וז''ל ואתה בני אל תחשוב שענין מצות צדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר וכו' עכ''ל.

והנה אף שבנתיב החסד (בפתיחה סק''ט ובפ''ו סק''ג) הביא דברי החינוך אלו (המורים דהמצות עשה להלוות לעשיר הוא בכלל מצות צדקה כנ''ל), מ''מ משמע דס''ל לח''ח דמקיים גם מצות עשה להלוות לעשיר מקרא דאם כסף תלוה את עמי. דהרי הוכיח בפ''ו סק''ג מב''מ עא. דמש''כ בקרא את עמי קאי על עשיר וע''ז קאמר במכילתא דאיכא חובה ואינו רשות, וכן ממה שהקשה בפ''א ס''א מ''ט פרט הכתוב עני יותר מעשיר משמע דס''ל דתרווייהו בכלל המצוה. ולכאורה מהחינוך לא משמע הכי. ולכן נשמרתי למעלה מלומר דבהלוואה לעשיר מקיים מ''ע של אם כסף תלוה את עמי אלא סתמתי דמקיים מ''ע. ואפשר דמה''ט דייק הרמב''ם לכתוב דמצוה להלוות לעשיר וכמו שדייק בנתיב החסד, מפני דאי''ז אותה מצוה של הלוואה לעני.

ולפמש''כ א''צ לחפש טעמים מדוע הדגיש התורה עני, דהלא לא קיָם מצוה זו בעשיר, וכתב התורה אם כסף תלוה את עמי את העני עמך להורות שמצוה זו שייך בעני דוקא ולא בעשיר. והח''ח לדרכו שמצוה כולל עשיר ג''כ כתב דהטעם שהדגיש התורה את העני עמך, להורות שהעני קודם ולולא שהודיענו הכתוב היה רצונו של אדם להלוות לעשיר קודם שהעשיר בודאי יחזיר לו הכסף בסוף ועוד שפעמים רבות ישיג טובות מהעשיר, ע''ז פרט התורה עני במצוה זו להקדימו (פ''א סוף ה''א). אולם מאי דקשה לדרכי, היינו סוגיא ברורה בב''מ עא. דדריש את העני עמך עני ועשיר עני קודם ומשמע דשניהם בכלל החיוב אלא דקמ''ל מיתורא דקרא דעני קודם וי''ל דמש''כ בגמרא להקדים עני לעשיר כוונתו דאם בא לקיים מצות צדקה בהלוואה לעשיר או לקיים מצוה המיוחדת להלוות לעני, תקדים העני. וזמש''כ אם כסף תלוה את עמי (עניים ועשירים שהוא מצות צדקה), את העני עמך – תקדים העני לקיים מצוה המיוחדת לעני ואל תעדיף לקיים מצות צדקה בהלוואה לעשיר.

וע''כ צ''ל דאין כל הדרשות הללו מגלות שכולם בכלל המצוה דהרי לפנ''כ דריש הגמרא את עמי – עמי ונכרי עמי קודם, והקשה הגמרא פשיטא ותרצה רב נחמן בשם הונא דקמ''ל אפילו נכרי ברבית וישראל בחנם דיש להקדים הישראל. וצ''ב, דכיון דגוי אינו בכלל כל מצוות שבין אדם לחבירו איך יעלה על הדעת להעדיף נכרי ברבית על ישראל בחנם, והרי מחוייב במצות עשה אפילו אם יפסיד קצת מעות עי''ז. ועיין לקמן ציון 6 דהבאתי ג' תירוצים לזה. והצד השוה בכל התירוצים שאין הלוואה לנכרי בכלל מצות אם כסף תלווה את עמי, ובכ''ז איכא דרך לפרש הגמרא דבעינן יתורא דקרא להקדים ישראל על נכרי, ע''ש. ולכן אפשר דה''ה לענין הזוג עשיר ועני אצ''ל דתרווייהו בכלל מצוה זו, וי''ל דהספק הוא אם רוצה להעדיף מצות צדקה לעשיר על פני מצות הלוואה לעני איזה יקדים, וכנ''ל.

ועיין ביאור הגר''א סימן צ''ז סק''ב שציין מקור לדין שהביא המחבר שמצוה להלוות לעשיר וז''ל ב''מ עא. עני ועשיר וכו' מדאמר קודם וסוכה מט: עכ''ל. ואיני רואה הכרע בזה לדברי נתיב החסד.

שו''ר מש''כ באבן האזל ריש הלכות מלוה דתמה על הרמב''ם שלא הזכיר חיוב להלוות לעשיר והעלה דיש מחלוקת תנאים אם חייב להלוות לעשיר והרמב''ם ס''ל דאינו אלא רשות ולא חובה. אבל להלוות לעני בלבד הוא דהוי חובה. ולשיטתו, אפשר דמש''כ המחבר דמצוה להלוות לעשיר, היינו דרשות וקיום מצוה יש בזה, אבל חיוב ליכא. ועדיין צ''ע בכ''ז ולא באתי רק לעורר.

[5] בד''א שהישראל צריך המעות לפרנסתו. אבל אם הוא צריך אותם להשקעה בעלמא, יכול המלוה להלוותם לנכרי ברבית, דחייו קודמים (אהבת חסד פ''ה ס''ב).

[6] בביאור ר' ירוחם פישל פרלא על רס''ג ח''א מצוה כ''ה (קס''ג-ד) הקשה על הראשונים דס''ל דיש מ''ע להלוות ברבית א''כ איך ס''ד לגמ' לבטל מ''ע ולהלוות ברבית לנכרי כתירוצו של ר' נחמן בשם הונא שם (שהרי ברור דבהלוואה לנכרי ליכא קיום מצוה של הלואה, דכל עניני בין אדם לחבירו שייכים רק לישראל ולא לנכרי), ובאמת האברבנאל עה''ת סוף פרשת יתרו ובפרשת משפטים כתב דאי''ז אלא רשות ולא חובה, אבל בטלה דעתו נגד כל הראשונים והפוסקים, וצ''ע בסוגיא זו והיא קושיא עצומה.

וי''ל דס''ד דאף שאינו מקיים מצוה להלוות לנכרי מ''מ לא חייבה התורה להלוות מעותיו לישראל בחנם ולהפסידם הריוח. ובאמת י''א דאם יפסיד ריוח מרובה א''צ להקדים הישראל כמש''כ למעלה, וממילא איכא ס''ד דה''ה להפסד מועט ג''כ א''צ להקדים הישראל. עוד י''ל דמיירי אף היכא דליכא מצוה על הישראל כגון שיש אחרים שיכולים להלוותו או עשיר ולזמן מרובה. עוד נראה ליישב עפמש''כ הרמב''ם פ''ה מהלכות מלוה ה''א דמצות עשה להשיך לנכרי שנאמר לנכרי תשיך, וא''כ כיון דיש ב' מצוות לפניו, הלוואה לישראל בחנם והלוואה לנכרי ברבית, ס''ד דיוכל להקדים לנכרי ברבית, קמ''ל שעמי קודם (עיין רמ''ע מפאנו סימן קי''ג ד''ה ששית, חסדי דוד ב''מ ספ''ו, מג''א על סה''מ שרש ו', רי''פ על רס''ג הנ''ל, שמע שלמה משפטים כב:כד, ושער המשפט רס''י צ''ז דשו''ט בתירוץ זה).

[7] אהבת חסד פרק ה' מסעיף א' עד סעיף ו'.

[8] שער המשפט בסימן צ''ז סק''א האריך לדחות המגילת אסתר שהביא הנתיב חסד סק''ט. ובאהבת חסד ס''ה סיים דמשמע קצת מתשובת הרמ''א סימן י' דא''צ להפסיד ריוח מרובה כדי להקדים ישראל.

[9] אהבת חסד פ''ה ה''ד.

[10] כ''ז תמצא בפ''א מאהבת חסד ה''ד – ה''ח. ובה''ז מוסיף וז''ל ולא ירע לבבו לחשוב כמה מטריח עלי האיש הזה בלקיחת המעות ובפרעון, כמו שאינו כועס על מי שהוא דופק תמיד על פתחי חנותו ליתן לו ריוח בעסקו. וידע בכל פעם הוא מקיים מצות עשה דאורייתא ויבא אליו ברכה מאת השם עכ''ל.

[11] אהבת חסד פ''א הי''א ע''פ יו''ד רי''ג ס''ב, ועיין בנתיב החסד ס''ק י''ח שהביא הר''ן בנדרים ח. ד''ה עליו להשכים. אולם אם הבטיח לעשיר לזמן מרובה אי''ז בכלל המצוה ולא חל הנדר, דבפיך זו צדקה מלמד על כל קבלה לעשות דבר מצוה, אבל אם אינו מצוה בעינן לשון נדר. ועוד בנתיב החסד שם הקשה מסימן ל''ט סי''ז דמשמע דאינו יכול לחזור בו דוקא אם נתחייב בשטר להלוות או שמשך המלוה את המשכון אבל בדיבור בעלמא יכול לחזור בו, והעלה כמה תירוצים, כגון שהתם איירי מדין קנין ואה''נ דחל נדר ג''כ.

ומלבד ענין הנדר, יש בזה גם משום מחוסר אמנה אם יודע שהלוה סמך עליו דלא גרע ממתנה מועטת.

ואם אחר שהמלוה אמר לו שילוה לו מעות, הלוה הוציא הוצאות להכין שטר ואח''כ חזר בו המלוה, אינו חייב בהוצאות הכנת השטר. אבל אם המלוה אמר לו להכין שטר כיון שילוה לו מעות, ואח''כ חזר בו אף בהיתר (כגון ששאל לו על נדרו), חייב על הוצאות השטר מדינא דגרמי כמש''כ הסמ''ע סימן ל''ט סס''ק מ''ו.

[12] כ''נ מאהבת חסד פ''א הי''א.

[13] עיין אהבת חסד פ''ו ה''ט ופ''ב ה''ה. והיינו כשחושש שלא יוכל להתפרנס אם ילוה בחנם. ועיין לקמן ציון 26. אבל אם ידו משגת להשקיע מעותיו וגם להלוות לעני בחנם מחוייב לעשות כן. וכ''כ בפ''ב מאהבת חסד ה''ג וז''ל מי שעסקו ופרנסתו הוא מענין הלואה (לגוי ברבית ולישראל בהיתר עסקא) מחויב להלוות לעני בחנם לפי השגת ידו עכ''ל. ואגב, משמע מלשונו דמי שמלוה בהיתר עסקא אינו מקיים בזה אם כסף תלוה את עמי. וביאר בהגהה בח''ב סימן כ''א דענין מצות גמילות חסדים דמיירי התורה בכ''מ הוא באופן שהמלוה אין משתכר בזה מאומה, ומה''ט פשוט דלא מקיים בהיתר עסקא מ''ע של הלואה. וכן מבואר ממש''כ בח''ב פרק ט''ו לענין היתר עסקא. וכ''ז לרווחא דמילתא, דהרי בלא''ה נראה פשוט דנותן המעות לעסקא ואין כאן הלואה כלל.

[14] בנתיב החסד פ''א ס''ק י''ב הוכיח זאת ממכילתא (פרשה י''ט) וב''מ לא:. דאיתא במכילתא אם כסף תלוה ובתר הכי אם חבל תחבל שלמת רעך וגו' ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוה (היינו להלוותו) ואתה נוטל את שלך (היינו לקיחת המשכון). וע''כ דלקיחת המשכון אינו בשעת ההלואה דבגמרא ב''מ לא: כתב על האי קרא אם חבל תחבל אין לי אלא שמשכנו ברשות ב''ד וכו' ומוכח שם מרש''י דהכוונה שצעק עליו בב''ד ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו. נמצא דהאי קרא דאם כסף תלוה את עמי דהוא חובה איירי אפילו בלא משכון. וס''ל לח''ח דלא יתכן שהתורה תצוה עליו להלוות אם אינו בטוח בעיניו, וע''כ מיירי קרא שלא גבה משכון אבל מ''מ בטוח בו שיחזיר המעות. ומש''כ במכילתא ובגמרא שאח''כ הביאו לב''ד והב''ד תפס מטלטליו צ''ל דמיירי דנתקלקל אח''כ.

[15] ויש לעיין אם שרי לעשות כן ללוות מעות אף כשאינו יודע איך יפרע החוב. והנה בסימן צ''ז ס''ד מבואר שאסור ללוות ולהוציא המעות לצרכו בענין שלא ימצא המלוה ממה לגבות. ואם עשה כן נקרא רשע כמו שנאמר לוה רשע ולא ישלם. ונראה דהיינו שיודע שלא יהיה ממה לפרוע חובו. אבל אינו מבואר מה הדין כשעושה כמו מה שנפוץ היום שלוקחים הלואות ומְקַוֶה שבבא הזמן יוכל לקבל הלואה אחרת או סידור אחר. ונראה דגם זה בכלל לוה רשע ולא ישלם. וסעד לדברי ממש''כ רבינו יונה באבות (פ''ב מי''ג) איזה היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' ר' שמעון אומר הלוה ואינו משלם, ומבאר רבינו יונה שזה היפך הרואה את הנולד שהלוה ואינו משלם היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרוע כשיגיע זמן הפרעון, ואם לא יכיר בשלו אם יהיה בידו יכולת לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו, וידחוק השעה גם אם הוא צריך הלואה הרבה מאד וכו' לוה ואינו משלם רשע ואע''פ שאין לו כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו עכ''ל. ואפשר דאם יש לו מטלטלין יותר מכדי סידור שיוכל למכור ומוכן למכרם, אינו בכלל רשע.

אמנם אם לוה כסף בתקוה שיקבל עבודה ומשכורת כדי לפרוע החוב ויש סיכוי טוב לזה, כגון קבלן שמחכה שיתקבלו הצעותיו לעבודה, נראה דשרי. וצריך לשקול שאינו לוקח סיכון גדול מדאי.

ומי שקובע זמן פרעון ויודע שאינו יכול לשלם בזמנו אלא אח''כ, ודאי עובר משום הן שלך צדק ונראה דהוא גם בכלל רשע. עיין בשפת תמים להח''ח פ''ה שכתב שכל שנשאר ביד אדם ממון חבירו בעַוְלָה אפילו שוה פרוטה הרי הוא בכלל איסור גזל.

ואם רוצה ללוות ולבטוח שד' יעזור לו לפרוע נראה שאסור וגם זה בכלל לוה רשע ואינו משלם. הנה יעויין בתוד''ה לוו עלי ביצה טו: לפי גירסת המהרש''ל מבואר דכשאין לו ממון וצריך ללות לצורך שבת ואינו יודע מהיכן יפרע לא הותר לו ללוות אא''כ יש לו משכון. אך הגר''א גריס שם בתוס' בע''א ולפ''ז אם יכול ללוות ילוה בלי משכון גם אם אינו יודע ממה יפרע שע''ז נאמר לענין צרכי שבת לוו עלי ואני פורע. ובמ''ב רמ''ב סק''ג משמע דפסק כגר''א אולם עיין בשעה''צ שם ס''ק י''ב דהביא החולקים על הגר''א וסיים דהכל לפי הענין, ונראה דבכלל זה גם לפי מדת בטחונו. אולם נראה דכ''ז מה שנוגע לצרכי שבת כדי לקיים עונג שבת דע''ז נאמר לוו עלי ואני פורע, אבל לענין שאר צרכיו לכו''ע אסור ללוות ולסמוך על ד' כשאינו יודע ממה יפרע. ועיין ביה''ל סימן תקכ''ט ס''א ד''ה ואל יצמצם.

[16] ובהגהה ח''ב פ''ח כתב איך ישער אדם בעצמו אם הוא בטוח בלווה שישלם לו. הרי לפעמים אין המלוה לוקח משכון ואינו יכול לשער בעצמו היטב אם סומך על הלווה שיפרע חובו, ונשאר המלוה מסופק אם חייב להלוותו או פטור, ואיך יבחן ד''ז. העצה היא להתבונן איך היה נוהג אילו היה מרויח מהלואה זו גופא. כגון ידמיין מה היה עושה אם איש זה היה נכרי ורצה ללוות ממנו ולשלם רבית, אם היה מלווהו וסומך עליו שיפרע חובו, גם בזה צריך להלוותו דבודאי בשביל הרוחת קצת כסף לא היה מסכן ממונו וע''כ דבטוח בעיניו ורק בהלואה זו שלפניו שאין לו ריוח גשמי היטל היצר חשש בלבו, וע''כ אינו יכול לפטור א''ע.

ואם באמת אינו בטוח בלוה שיפרע חובו ויודע שחבירו יכלם כשיאמר לו שאינו רוצה להלוות לו מפני שאינו בטוח, יוכל לשנות מפני השלום. ועיין ספר חסידים תכ''ו שאסור לומר שאין לו כשיש לו אם יכול לקחת ממנו בטחונות. ובאורחות צדיקים הביא דבריו והוסיף דבמקום שאינו יכול להשתמט מותר לשקר.

[17] ואם נמנע מלהלוות מחמת יראה שישמטנה שביעית ויפסיד מעותיו עובר בשני לאווין, שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא (דברים טו:ט).

אם עובר בל''ת השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע בכל פעם שנמנע מלהלוות

וראיתי להעיר עמש''כ בפתיחה לאהבת חסד דכל הנמנע מהלוות לרענו בעת צרכו מיראת דבר השמטה עובר בשני לאווין (עיין ספרי ראה פסקה קי''ז השמר בלא תעשה פן בלא תעשה שאֵלו שני לאוין באו בזה הענין בזה אחר זה לחזק, וכעי''ז כתב הרמב''ם בשרש התשיעי שאזהרות הכפולות שאין בהן ענין נוסף לא נכפל אלא לחוזק) שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא (דברים טו:ט). וסיים הח''ח שאם הנמנע מלהלוות מיראת השמטה עובר בלאווין ונקרא בליעל ה''ה אם נמנע שלא מחמת יראת השמטה אלא מכל סבה שאינה מספקת עובר בלאווין ונקרא בליעל, ודבר הכתוב בהווה. ומקור הדברים מרבינו יונה בשערי תשובה ש''ג מאמר ס''ז ע''ש.

ומדהביא דבריו בפתיחה בלי חולק נראה דס''ל דכו''ע מודים בזה. ועיין בנתיב החסד סק''א שהביא דגם הרמב''ם בל''ת רל''א והחינוך במצוה ת''פ ס''ל דהוי לאו, ואח''כ הביא דברי רבינו יונה כאילו כו''ע מודים זל''ז.

אמנם נראה דאין כאן הסכמה בזה. דדברי הרמב''ם מדוייקים שלאו זה שייך רק כשנמנע מחמת יראת השמטה אבל כשנמנע שלא מחמת השמטה ודאי דעובר רצון השם ומצוות אחרות, אבל האי לאווין דהשמר לך פן לא קעבר.

בריש הלכות מלוה כתב הרמב''ם מ''ע להלוות לעניי ישראל וכו' והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו' עכ''ל. והקשה הלח''מ שם דאיך מביא הרמב''ם ראיה מהאי קרא דכתיב בפרשת ראה לענין מי שנמנע מלהלוות מחמת שהשמיטה משמטת כספים. ואין לומר דמה לי שימנע מפני השמיטה מה לי שימנע מפני דבר אחר דבמנין המצוות של אותן מצוות (הלכות שמיטה ויובל) אות ט' כתב שלא ימנע מלהלוות קודם השמטה כדי שלא יאבד ממונו ובהלכות מלוה ולוה לא הזכיר לאו זה, ואם הענינים שווים היה ראוי שיכתוב בהלכות מלוה ולוה שמי שאינו מלוה לעני עובר בלאו זה, אלא ודאי שיותר חמור מי שאינו מלוה מחמת שמיטה שזה נראה כמורד בקונו אבל כשהמניעה מחמת דבר אחר אין כאן חומר המרידה עכת''ד לענינינו. ועוד יש לדקדק בדברי הרמב''ם בפ''ט מהלכות שמיטה ויובל הלכה ל' וז''ל מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמטה שמא יתאחר החוב אצלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו' וחטא גדול הוא שהרי הזהירה תורה עליו בשני לאוין וכו' עכ''ל. הרי דהזכיר הרמב''ם שעובר לאו כשנמנע מחמת השמטה ובריש הלכות מלוה ולוה לא הזכיר לאו אלא הזכיר הקפדת התורה, ומשמע דליכא לאו זה כשנמנע מחמת סבה אחרת. ובלח''מ כתב דמדכתיב ורעה עינך באחיך האביון עכ''פ שמעינן דקפיד קרא על מה שעינו רעה שאינו רוצה להלוות, ולכך הזכירו הרמב''ם.

למדנו דס''ל לרמב''ם דלא שייך לאו דהשמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל אלא כשנמנע מחמת שמטה משום דהוי כמרידה בקונו אבל לא כשנמנע מחמת סבה אחרת, ודלא כשיטת רבינו יונה. ואפשר דדעת החינוך כדעת הרמב''ם. וכ''ז דלא כמש''כ בפתיחה לאהבת חסד ונתיב חסד שם סק''א.

[18] מתבאר מתוך הנוב''ת סימן קצ''ט דאם המַלְוֶה הִלְוֶה סתם ע''ד שיפרענו כרגיל ואח''כ רוצה לנכות הפרעון מחשבון צדקה שלו, צריך להודיעו שמנכה חובו מצדקה, ואינני מבין טעם הדבר. אמנם אם בשעת הלואה מכוין המלוה להלוות ע''ד שאם לא יפרע הלווה ינכה המלוה חובו מצדקה, נראה דא''צ להודיע ללוה. עיין בשו''ע רנ''ג ס''ט מבואר דעני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין ונותנים לו לשם הלואה ואין נפרעין ממנו אח''כ, וה''ה בנד''ד. ועיין רמ''א יו''ד רנ''ז ס''ה וחכמ''א קמה:ד וע''ע נוב''ק יו''ד סימן ע''ג.

ולכן מי שנדר סכום מעות לצדקה ורוצה לעכב הצדקה לעצמו על חשבון הלואות שנתן לכמה אנשים שאינם יכולים לשלם חובם, נראה דשרי ליה לעשות כן, אולם יש לחלק דאם הלוה מתחלה על דעת לשלם מצדקה אם יצטרך לכך, אין צריך להודיעם ואם לא הלוה ע''ד לשלם חובם מצדקה צריך להודיעם. ולכאורה דגם יהיה שרי למלוה לקבץ צדקה כדי לפרוע חוב לוה דידיה אם הוא עני עכ''פ השתא, ואם צריך להודיע ללוה נראה דיהיה תלוי בהנ''ל, אם הלוה ע''ד כן או לא.

[19] פ''א מאהבת חסד בי''ב ובנתיב החסד כתב דהוא פשוט וא''צ מקור.

[20] אהבת חסד פ''א סי''ב לענין פקדון. ולכאורה מעותיו המופקדין בחשבון בנך הם כפקדון לעני''ז. ואפילו את''ל דהוי כהלואה אצל אחר שהגיע זמן פרעונו גם בזה מצדד הח''ח דחשיב כמעות מזמנים ע''ש בנתיב החסד ס''ק כ'''א.

[21] אהבת חסד ח''ב פ''ח.

[22] בנתיב החסד פ''ב סק''ב כתב דלא גרע זה מצדקה דמותר לקבל מנשים נשואות דבר מועט דלא קפדי בעליהן ע''ז, וכמו שפסק ביו''ד רמ''ח ס''ד, ועיין בפתחי תשובה שם סק''ד.

[23] מקור דין זה מכתובות עב. המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה, וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבניו תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו עכ''ל הגמרא. ועיין ביו''ד סימן רל''ה ס''ה בחידושי רע''א שם דהביא תשובת הר''י מגאש סימן כ''ח דדוקא נקט הני מילי משום דאורח עלמא הוא דלושלינהו נשים להדדי אבל בגדים ומצעות שלא רגילי נשים לושלינהו להדדי אין בזה הוצאת ש''ר בשכנותיה עכ''ל. ונראה דעפ''ז כתב באהבת חסד פ''ב ה''ב אבל כלי בית, אותן שרגילין השכנים להשאיל איש לרעהו, היא מותרת להשאיל שלא מדעתו.

[24] אהבת חסד פ''ב ה''א וה''ב.

[25] אהבת חסד פ''א ס''י. וע''ש בנתיב החסד ס''ק ט''ו דכשמתפרט מעותיו לסכומים קטנים קשה לו להשקיעם. והנה שיטת הש''ך בחו''מ סימן ע''ד ס''ק י''ז דאף בדיעבד אם הלוהו, אין הלוה יכול לכוף המלוה שיקבל ממנו מעט מעט אפילו בתוך הזמן, כ''ש דלכתחילה בודאי אינו מחוייב להלוות לו באופן שיפרע לו מעט מעט, אלא אפילו לדעת השולחן ערוך שם ס''ד דיכול הלוה לפרוע לו מעט מעט אפילו שלא ברצון המלוה, מ''מ כיון דמותר לו להיות תרעומת עליו עבור זה אינו מחוייב להלוות לו באופן זה.

[26] באהבת חסד פ''ב ה''ה כתב בזה כמה טעמים:

1. עיקר פרנסתו הוא ממה שמוכר סחורה זו, ואם יקיף לא יהיה לו ממה לקנות סחורה חדשה. וכ''כ דחייו קודם ואם צריך המעות לפרנסתו אינו מחוייב להלוות. עיין לעיל ציון 13.
2. הקפת חנות אינו בכלל מלוה (עיין פ''י משביעית מ''א) ע''כ אינו בכלל מ''ע זו.

וסיים וז''ל, ומ''מ נראה דאם עני בא אצל בעל החנות ורוצה שיקיף לו מעט סחורה וכיוצא בזה איזה דבר להחיות נפש, נראה דאין יכול לפטור עצמו מזה אם ידו משגת לזה, דלו יהי דאין זה בכלל מ''ע דאם כסף תלוה את עמי הלא לא נפיק זה עכ''פ מכלל מה שאמר הכתוב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (ויקרא כה:לה) ואמרו חז''ל (ספרא בהר פרשתא ה') החזק בו עד שלא יפול ויצטרך לבריות עכ''ל.

[27] אהבת חסד פ''א סי''ג. ובנתיב החסד ס''ק כ''ג ביאר הטעם דכשיבא לבסוף לתבוע פקדונו בודאי מחוייב להחזיר לו תיכף ולא ניתן לו רשות רק להשתמש קודם שיבא, כן פשוט ומוכח בסמ''ע סימן רצ''ב ס''ק ט''ז בשם הראב''ד.

[28] בנתיב החסד פ''א ס''ק כ''ד כתב וז''ל וכל זה דוקא במעות של פקדון (עיין ציון הקודם), אבל אם יש בידו מעות של הלואה דמדינא הם עתה שלו, מחוייב להלוות מהם אם אין צריך להם לפרנסת ביתו. ודוקא שהוא מכיר לפי הענין שלא יבא מזה ריעותא להמלוה שלו, דאם יש לו ספק אם יפרע הלווה הזה לזמן שקבע הוא עם המלוה שלו אין רשאי לוותר ממון אחרים אא''כ קיבל ע''ע שהוא בעצמו יפרע להזמן שקבעו עכ''ל.

[29] חו''מ סימן ע' ס''א.

[30] סמ''ע וש''ך שם. והוסיף הסמ''ע סק''ב דכשישכח שחייב לו יבא לישבע שאינו חייב ויגרום לעצמו קללות. ועט''ז שם.

[31] ש''ך סק''ג. והקשה הח''ח בהלכות לשון הרע בבמ''ח כלל ג' סק''י איך יהיה מותר לאנשים לקלל את המלוה הרי יש ספק אם המלוה דובר שקר או לא, ואולי הלוה הוא הרשע שכופר בחנם. ואף אם הדברים נוטים יותר לכף חובה מאחר שאין למלוה שום ראיה, מ''מ כתב רבינו יונה בשערי תשובה מאמר רי''ח דכשהדבר נוטה לחוב יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעהו לכף חוב. ואין לומר דבאמת הקללה היא שלא מן הדין א''כ לא היה ליה לרבינא (ב''מ עה:) לחוש לזה כלל דקללת חינם לא תבא, ועוד אטו ברשיעי עסקינן. וחידש הח''ח עפ''ז שכוונת ר''י לְמִדָה טובה בעלמא ולא מצד הדין, ולכן שינה לשונו בכלל ג' ס''ז דנכון מאד שיהיה הדבר אצלו כמו ספק. וממילא מיושב מדוע היה מותר לקלל המלוה, שהרי הכף מכריע יותר שהמלוה משקר שבזמנם לא היה מצוי כלל שאחד ילוה לחבירו שלא בעדים, וא''כ כשבא אחד ותובע מחבירו שהלוהו מעות שלא בעדים והוא משיבו להד''ם הדעת נוטה מאד שהאמת והצדק עם הנתבע, וזה מוציא עליו לעז בחינם, ולכן הכל מקללין אותו עכת''ד.

[32] עיין כסף קדשים שם.

[33] ואע''פ שעדיין יכול לטעון פרעתי שהמלוה בעדים א''צ לפורעו בעדים מ''מ מהני עדים כמש''כ המחבר סימן ע' ס''א, ונראה דסגי בזה למנוע טענת להד''ם, וצ''ע מדוע אין חוששין לטענת פרעתי. ונראה דה''ה סגי לזה ע''א ומש''כ בשו''ע בלא עדים לשון רבים, לאו דוקא. דהא ע''א מחייבו שבועה אם יטען להד''ם.

[34] הסמ''ע סק''ד ביאר מעלת השטר על פני משכון לפי שנזכר סכום ההלואה, ולפ''ז כתב הש''ך בסק''ב משמע דה''ה דמהני כתב ידו אבל בתשובת מהרשד''ם סימן כ''ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב יד עכ''ד הש''ך. ובאהבת חסד פ''א ה''ח פסק דכת''י מהני.

[35] ותמהו האחרונים על מה שאין העולם נזהרים בזה. עיין ערך ש''י ורצה לחדש עפ''י לשון הגמרא שאמרו מי שיש לו מעות דדוקא במעות מיוחדים להלוות אמרו כן, אבל לשון הרמב''ם והשו''ע שכתבו אסור להלוות בלא עדים, לא משמע הכי. וע''ע בשו''ת פרי יצחק ח''א סימן מ''ח. ובעה''ש סימן ע' ס''א כתב וז''ל ומה שאין נזהרים עתה בזה ולוים זה מזה גמ''ח בלא עדים ובלא שטר משום דמכירין זל''ז ויודע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו עכ''ל. ולענ''ד אין לימוד זכות זה מספקת דהא משמע מבמ''ח כלל ג' סק''י הנ''ל דבזמן הגמרא לא היה מצוי הדבר כלל וכלל אף בין אמוראים, והביא ראיות לכך ע''ש, וקשה לתאר דבזמן העה''ש היה יותר היכרות ובטחון מזל''ז מבזמן הגמרא. ע''כ ראוי ליזהר בזה.