כשנגלה ד' לעם ישראל בהר סיני גלה כבוד שכינתו, ולכן הזהיר אותם להגביל את ההר בכמה הגבלות. לא תגע בו יד כי סקל יסקל, רד העד בעם פן יהרסו אל ד' לראות, וגם הכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו פן יפרץ בהם ד', והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ד' פן יפרץ בם, הכל בפרשת יתרו לפני עשה''ד.

הגבלות אלו היו נצרכות לשעה לפי שהכבוד היה בהר סיני, ובהקדמת הרמב''ן לחומש במדבר כתב דכאשר הועתק השכינה משם למשכן, הועתקו גם ההגבלות ולכן ישנה הגבלות למשכן. כל עניני ההגבלות במשכן יסודם בהגבלות של הר סיני. הלויים חונים סביב למשכן, הזר הקרב יומת, ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו. וכ''כ ברבינו בחיי בריש הפרשת במדבר.

הרמב''ן נתן דוגמא, שכמו שכתוב רד העד בעם פן יהרסו אל ד' ונפל ממנו רב, ה''ה במשכן כתוב במקביל ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו. ומסיים הרמב''ן דכל אלו הם מצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, וכמעט אין בספר הזה מצות נוהגות לדורות.

ואע''פ שבין לרמב''ם בין לרמב''ן אין ענין ההגבלות נוהגים היום, וכנראה שגם בבית ראשון לא נהג מצוה זו, מ''מ יש דיון בראשונים וגאונים אם נמנה האי לאו דלא יבאו במנין המצוות.

ונעיין במאמר זה במצות ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, במה נחלקו אם למנותו אם לאו, ונעיין קצת בשרש השני והשלישי של הרמב''ם בספר המצוות.

איסור הסתכלות בכלי הקדש

בסוף פרשת במדבר כתוב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים[1], וברש''י שם מפרש אל תגרמו להם שימותו. ובפסוק אחרון בפרשה מפרש איך למנוע מיתתם, ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו[2], ועיין רמב''ן שם דרש''י מפרש הפסוק כאונקלוס, דשבט קהת ממונים לכסות כלי הקדש בבגד נרתיק, וכשבאים לכסותם לפני נסיעה לא יסתכלו בכלי הקדש, ואז לא ימותו, אבל אם יסתכלו – ימותו. למדנו מכאן עבירה ללויים להסתכל בכלי הקדש בזמן שמפרקים המשכן ונוסעים ממקום למקום.

והנה בעל הלכות גדולות מנה מצוה זאת (ולא יבאו לראות כבלע) במצוה קנ''ו של לאוין שיש בהם מלקות ארבעים. ובשרש שלישי של ספר המצוות הקשה עליו הרמב''ם דאיך מנה הבה''ג מצוה זו והרי אינה נוהגת לדורות, דאיסור הסתכלות בכלי הקדש בשעת מסעות שייך רק במדבר ולא לאחר שנכנסים לא''י.[3] ואם סובר דיש למנות מצוה שאינה נוהגת לדורות, מדוע אינו מונה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (יתרו י''ט.ט''ו), וכן אל יהרסו לעלות אל ד' (יתרו י''ט.כ''ד), וג''כ גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא (כי תשא ל''ד.ג), שהיו ציווים מיוחדים לעם לפני מ''ת. וכן במן יש מצוה איש אל יותר ממנו עד בקר (בשלח ט''ז.י''ט), וכן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן (בשלח ט''ז.ל''ג). ובפרשת חקת (כ''א.ח) עשה לך שרף ושים אותו על נס. ובפרשת דברים אל תצר את מואב ואל תתגר בם (ב.ט) וכן לענין עמון אל תצרם ואל תתגר בם (ב.י''ט), ורבים כמו אלה. ולכן קובע הרמב''ם בשרש השלישי כלל, שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.[4]

גונב כלי הקדש

אלא דמסנהדרין פא: מבואר פירוש אחר, ודין חדש הנלמד מפסוק זה, ואולי לזה נתכוין הבה''ג כי דין הזה הויא מצוה הנוהגת לדורות.

במשנה שם, הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו, כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב''ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו מחוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזרין.

ובגמרא, מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת[5] והיכא רמיזא ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו ע''כ. למדנו דמקרא זה גם מחדש איסור מיוחד לגנוב כלי שרת. ונראה מפירוש רש''י שם דמש''כ בקרא ומתו היינו רמז למש''כ במשנה דקנאין פוגעין בו, כלומר מיתה בידי אדם.[6]

והרמב''ן בפירושו עה''ת סוף פרשת במדבר כתב דרבותינו אמרו שלא יבאו לראות כבלע הוי אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו שהגניבה והגזל יקראו בליעה עכ''ל. ומדברי הרמב''ן שכתב שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו, נראה דסובר דחייב מיתה בידי שמים מלבד מה שיש רשות להורגו בשעת עבירה.[7]

וא''כ י''ל דמה שמנה הבה''ג ולא יבאו לראות במנין המצוות היינו משום שאיסור גניבת כלי הקדש הוי מצוה לדורות, וגם זה נלמד מהאי קרא. אלא דגם ע''ז משיב הרמב''ם וז''ל הרי די באמרם רמז, ושפשטיה דקרא אינו כן, וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים עכ''ל.

הבנת הרמב''ן ברמב''ם דגניבת כלי הקדש רק מדרבנן

והרמב''ן בהשגותיו בעיקר השלישי כתב כן לקיים דברי הבה''ג,[8] ודוחה קושית הרמב''ם.

הרמב''ן הבין כוונת הרמב''ם במש''כ, הרי די באמרם רמז, ושפשטיה דקרא אינו כן, וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, דאי''ז מה''ת אלא מדרבנן, ואסמכתא היא וא''א להיות בכלל מנין המצוות דבר שאינו דאורייתא. וכך פירש דבריו, די באמרם רמז שלשון הגמרא רמז מורה על אסמכתא ודרבנן, ושפשטיה דקרא אינו כן, ר''ל שמאחר דאי''ז פשוטו של מקרא א''כ אינו מה''ת, וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, ר''ל דג''ז ראיה שאינו מה''ת, דאילו היה עונשו מיתה בידי שמים היה איסור תורה, והשתא דאין בו מיתה בידי שמים י''ל דהוי אסמכתא ומדרבנן. וע''פ הבנה זו של הרמב''ן בדברי הרמב''ם הקיפו בקושיות גדולות וחמורות כדאבאר.

לשון רמז אסמכתא ומדרבנן או מה''ת וקבלה

1. איך קאמר הרמב''ם דלשון רמז אינו אלא אסמכתא, הרי בהרבה מקומות מצאנו לשון רמז בש''ס וענינו דין תורה. כגון טבול יום שעבד עבודה, בעל הקרבן צריך להביא קרבן אחר וגוזרים על העובר מיתה, וכ''ז מלשון רמז (עיין סנהדרין פג:). לשון רמז מורה כי בא הדין מייתור לשון וא''א להבינו מתוך הפסוק רק ע''פ קבלה ומסורה, דכך כוונת התורה בייתור זה. וכמו''כ רמז לעדים זוממין שלוקין מה''ת מנין (מכות ב:) וג''ז מה''ת, וכן רמז לייחוד בא''א מה''ת ת''ל כי יסיתך (ע''ז לו:), וא''כ י''ל דה''ה  רמז דיש חיוב מיתה בידי שמים לגונב הקסוה ממש''כ כבלע את הקדש ומתו, ועיקרו מה''ת.
2. אף לסברת הרמב''ם דאין בזה מיתה בידי שמים, מ''מ מאחר דקנאין פוגעין בו, הרי יש בו מיתה בידי אדם, וע''כ שהוא מה''ת.[9]

אי יש מיתה בידי שמים בגונב הקסוה

1. מש''כ הרמב''ם דאין בגונב הקסוה מיתה בידי שמים נסתר מגמרא מפורשת כדנבאר.

בסנהדרין פא: מביא המשנה ג' דברים שקנאין פוגעים בו, גונב את הקסוה, המקלל בשם והבועל ארמית. ויש דבר רביעי שג''כ אין בו מיתת ב''ד אלא דאחרים עושים דין בעצמם אבל חמור בזה שא''צ להיות בשעת מעשה, והוא כהן ששימש בטומאה שאין מביאין אותו לב''ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו.

ובגמרא פב: דנה אי כהן ששימש בטומאה חייב  מיתה בידי שמים או לא. ר' ששת ס''ל דאינו חייב מיתה בידי שמים דאל''כ פרחי כהונה א''צ להורגו. ור' אחא חולק וס''ל דאם א''ח מיתה בידי שמים א''א להורגו בידי אדם. שניהם מביאים ראיה מאותו דין בסברות הפוכות.[10]

ומקשה הגמרא על ר' אחא ממי שלקה ושנה שמכניסין אותו לכיפה דא''ח מיתה ביד''ש ואנן קטלינן ליה, ומתרצת הגמ' שחייב מלקות על עבירה שחיובו כרת, דגברא בר קטלא הוא.

ושוב מקשה הגמרא על ר' אחא שקנאין פוגעין בו וא''ח מיתה ביד''ש, ומתרצת הגמ' דיש רמז בפסוק דחייב מיתה בידי שמים דכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, כלומר דגם הגונב הקסוה חייב מיתה בידי שמים. וכך מסקנת הסוגיא, דכדי להמית בקנאין פוגעין בו בעינן מיתה בידי שמים. ושיטת ר' ששת נדחתה והלכתא כר' אחא דמי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה. ועוד, דלענין כלי שרת אף ר' ששת יודה דהאיכא קרא דולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, ומלבד מיתה בידי אדם איכא גם מיתה בידי שמים.

הרי לן גמרא מפורשת לכאורה דגונב כלי שרת חייב מיתה בידי שמים, ומקשה הרמב''ן על הרמב''ם איך קאמר דאין בו מיתה בידי שמים. וכתב בלב שמח וז''ל ובתחילת ראותי טענה זו של הרמב''ן אשתוממתי כשעה חדא על הרמב''ם ונסתתמו טענותי מלהשיב על תוכחתו דהרמב''ן מהך סוגיא דגמרא דלכאורה אתיא דלא כוותיה בפשיטות עכ''ל.

כל אלו הם קושיות הרמב''ן על הרמב''ם. ומתוך דבריו יש ללמוד קושיא אחרת על הבה''ג. דבארנו דה''ט דהבה''ג מונה מונה מצוה זו מפני דהוי גניבת כלי שרת מצוה לדורות, דקנאין פוגעים בו. ולכאורה מוכח ע''פ סוגית הגמ' הנ''ל, דג''כ חייב מיתה בידי שמים ובלא''ה ל''ש דין דקנאין פוגעין בו. וקשה, דהבה''ג עצמו שמונה לא יבאו כמצוה לא הזכיר גונב הקסוה בין הדברים שחייבים עליהם מיתה בידי שמים

ביאור חדש בגמ' ולפיו אין מיתה בידי שמים בגונב הקסוה

אמנם ישנה דרך אחרת לפרש הגמרא דא''צ לומר דגונב הקסוה חייב מיתה בידי שמים, וי''ל דכך למד הרמב''ם והבה''ג סוגיא הנ''ל.

הנה בארנו קושית הגמרא מלקה ושנה ולקה דמכניסין לכפה וקשה לר' אחא, ותירצה הגמ' דגברא קטילא הוא, דעבר על חייבי כריתות, כלומר דשרי לקרב מיתתו מאחר שכבר חייב מיתה בידי שמים, וכמשכ''ל. ועד''ז פירשנו גם שו''ט הבאה אח''כ מגונב הקסוה, דממש''כ בקרא "ומתו" למידין חיוב מיתה בידי שמים, וממילא לא קשיא מ''ט אנן קטלינן ליה.

אלא דיש לפרש הגמרא דאיך קטלינן ליה ואין עליו חיוב מיתה בידי שמים, וע''ז עונה הגמרא "ומתו" רמז דנהרג בידי אדם מדין קנאים פוגעין בו אע''פ דאין עליו חיוב מיתה בידי שמים.

וביאור זה מצאתי בספר יראים סימן שנ''ב דאע''פ דמנה ולא יבאו לראות כבלע במנין המצוות מ''מ לא מנה אותם בכלל חייבי מיתה בידי שמים דהגונב את הקסוה נלמד מהאי קרא לא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו פירוש ימותו בפגיעת קנאים ולא במיתה בידי שמים עכ''ד. וכ''כ דכ''נ מרש''י,[11] וכ''כ במגילת אסתר ובלב שמח ליישב דעת הרמב''ם.

אלא דיישבנו קושית הרמב''ן על הרמב''ם דאינו מוכח מהגמרא דחייב מיתה בידי שמים, ועלתה תמיהה גדולה אחרת, דלפ''ז הא דקנאין פוגעין בו מה''ת והפסוק גופא מרמזת לזה. ומ''ט אינו במנין המצוות, ומה כוונת הרמב''ם הרי די באמרם רמז, ושפשטיה דקרא אינו כן, וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים.

ביאור חדש בדברי הרמב''ם דלא כהבנת הרמב''ן בדעתו

ונראה לבאר דאין כוונת הרמב''ם לומר דהוי אסמכתא ומדרבנן כדביאר הרמב''ן בכוונתו, אלא דרצה לבאר בקיצור שרש השני.

בשרש השני כתב הרמב''ם דאין ראוי למנות מצוה שאינו מפורש במקרא רק דבר שהוא פשוטו של מקרא ולא דרשה.

ומצאנו לפעמים פסוק אחד שיש בו ב' ביאורים שהם פשוטו של המקרא, ואי''ז סתירה. כגון לא יומתו אבות על בנים, פשוטו בעון בנים וכן ביאורו כולל בעדות בנים שהם קרובים. הרמב''ם מונה למצוה בפנ''ע שגם הביאור בעדות בנים נחשב פשוטו של מקרא.

ויש לעיין בקרא דידן, ולא יבאו לראות כבלע, האם פשוטו של מקרא מיירי באיסור הסתכלות לחוד א''ד האי דינא דגונב כלי שרת גם בכלל פשוטו של מקרא.

דהרי ס''ל לרמב''ם דהאיסור להסתכל בארון וכלי הקדש בנסוע המחנות א''א למנותו במנין המצוות מפני שאינה נוהגת לדורות, והוא יסוד שרש השלישי, אמנם דן הרמב''ם דאולי יש למנותו במנין המצוות מפני שפשוטו של מקרא כולל גם גניבת כלי שרת, וע''ז קאמר הרמב''ם הרי די באמרם רמז, ושפשטיה דקרא אינו כן, וגם אינו מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ור''ל, אע''פ שודאי הוא דין דאורייתא, מ''מ אי''ז פשוטו של מקרא אלא רמז ודרשה, וע''פ שרש השני א''א למנותו. וממשיך לבאר – ופשטיה דקרא אינו כן – אלא דרשה היא. ומסיים, ואינו בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, והוא ראיה על כך דאי''ז פשוטו של מקרא, דהרי לפשוטו ממש דקאי על איסור הסתכלות, לשון "ומתו" היינו מיתה בידי שמים, ולפמש''כ לרמב''ם בביאור המקרא לענין גונב כלי שרת, לשון "ומתו" היינו מיתה בידי אדם, וכנ''ל. וא''כ ע''כ אינו פשוטו של מקרא, דודאי פשט הכתוב מיירי על מיתה בידי שמים, ולרמז לגונב הקסוה האי מיתה דקרא הוי מיתת פגיעת הקנאים.

נמצא דכלל דברי הרמב''ם, דאין למנות ולא יבאו לראות במנין המצוות דאיסור הסתכלות אינה לדורות (והוא שרש השלישי), ואיסור גניבת כלי שרת אינו פשוטו של מקרא (והוא שרש השני). וכל דברים אלו מבוארים במגילת אסתר לקיים דברי הרמב''ם מפני השגות הרמב''ן, והארכתי בהסברת דבריו הישרים.

ועפ''ז יש ליישב מה שהקשינו על הבה''ג, דאיך מונה ולא יבאו לראות בכלל מנין המצוות ולדעתו אין בו חיוב מיתה בידי שמים, די''ל דהבה''ג ס''ל כרמב''ם ורש''י ויראים בפשט הגמ', ד"ומתו" דקרא מיירי במיתת הקנאין ואין בו מיתה בידי שמים, אמנם חולק הבה''ג על הבה''ג לענין שרש השני וס''ל דגם דרשה שאינו פשוטו של מקרא אפשר לכלול במנין המצוות.

סיכום

נמצא כו''ע ס''ל ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו בפשוטו מיירי בהסתכלות הלויים כתרגום אונקלוס.

לרמב''ן פשוטו של מקרא כולל גם הגונב כלי שרת שיש בו מיתה בידי שמים.[12] ולכן אע''פ דס''ל לרמב''ן דאיסור הסתכלות בכלי הקדש אינה מצוה הנוהגת לדורות, מ''מ מונה הרמב''ן מצוה זו במנין המצוות מפני שהגונב הקסוה הוי פשוטו של מקרא ונוהג לדורות.[13]

ולרמב''ם איסור הסתכלות בכלי הקדש אינה נוהגת לדורות ואיסור גונב קסוה הוי רמז ודרשה ואינו פשוטו של מקרא, ומשו''ה א''א למנותו במנין המצוות.

ולדעת בה''ג אע''פ דענין הגונב את הקסוה  הוי דרשה ואינו פשוטו של מקרא, מ''מ אפשר לכוללו במנין המצוות.

ודעת רס''ג, מלבד שֶמונה איסור ולא יבאו לראות, מונה גם איסור נגיעה בכלי הקדש, ומזה נראה דס''ל דאיסור הסתכלות ונגיעה בכלי הקדש הוי מצוה הנוהגת לדורות (עיין הערה 3).